<h1>כל בו הלכ' ארבע מינים סימן ע"ב</h1>
<h2>דף קלז:</h2>
שותפין שקנו לולב או אתרוג בשותפות, [ב"ב קל"ז ע"ב] אין אחד מהן יוצא בהן ידי חובתו ביום ראשון, עד שיתן לו חלקו במתנה. האחים שקנו אתרוגין מתפיסת הבית, ונטל אחד מהן אתרוג ויצא בו, אם יכול לאכלו ואין האחים מקפידין בכך, יצא ידי חובתו. ואם היו מקפידין, לא יצא, עד שיתנו לו חלקם במתנה. ואם קנה זה אתרוג וזה פריש, או שקנו אתרוג ורימון ופריש מתפיסת הבית, אינו יוצא באתרוג, עד שיתן לו חלקו במתנה, ואף על פי שאם אכלו אין מקפידין עליו, פירוש, שאין להם להקפיד עליו, שהרי יש לאחר כנגדו פריש או רימון, מכל מקום לענין מצוה לא יצא, אלא אם כן נתנו לו במתנה, אבל אם קנו אתרוג לכל אחד, הרי הוא כאילו נתנוהו לו במתנה, שעל מנת כן לקחוהו. וכתב רבינו שמואל ז"ל, כי על כן פשט המנהג שהקהל יוצאים כל אחד באתרוג של חבירו, שהדבר ידוע שאין מקפידין, ועל מנת כן הכניס בעל האתרוג אתרוגו בבית הכנסת, שיהיה מתנה לכל מי שירצה לצאת בו, ובלבד שיחזירוהו לו. והראב"ד ז"ל היה נוהג לקנות אתרוג אחד משלו, לכל קהל מונפישליי"ן, והיו יוצאין בו כל הקהל, שהיה נותנו לכל אחד ואחד על מנת להחזיר, וביומא דערבה היה מבקש לכל אחד ואחד, עד כדי שיפרע דמי האתרוג. וכל זה היה עושה מפני המפקפקין לצאת בשל ציבור, לפי שהוא משותף לכולם, ושמא יש אחד מהם מי שאין בדעתו להקנות לחבירו כראוי, גם יש בעיר כמה קטנים יתומים שיש להם חלק בו, ואין יודעין להקנות, כמו שאמרו ז"ל קטן מקנה אקנויי לא מקני, ולפיכך היה קונהו משלו, והיה מקנהו לכל אחד ואחד בהקנאה גמורה, על מנת להחזירו לו, ולבסוף היה נוטל את (דמו) [דמיו], שמא היה בהם מי שינהוג סלסול בעצמו, או שיהיה רוחו גסה, שלא ירצה לצאת אלא בשלו. וה"ר יצחק ז"ל כתב, כשהקהל קונין אתרוג יחד, (מיקני) [מקנין] אותו לאחד מהן בקנין גמור, והוא מקנהו לכל אחד במתנה על מנת להחזיר. ע"כ. והר"ף ז"ל כתב, באשכנז נוהגין לקנות לולב אחד בשם כל הקהל ממעות הקהל, וביום טוב נוטלו כל אחד ויוצא בו בלא שום הקנאה, ושפיר קא עבדי, משום דדעת כולם להקנות חלקם לאותו שנוטלו שיצא בו. ובכמה מקומות אזלינן בתר אומדנא דדעתא, בלא שום תנאי, כדאמרינן פרק האומר בקדושין. ומהאי טעמא נמי לא בעינן תנאי כפול באתרוג, עד שיהא כולו שלו ומקנהו לחבירו לצאת בו כדאיתא בפני', אבל על מנת מיהא בעינן באתרוג שהוא כולו שלו, משום דליכא אומר דעתא כולי האי, כמו באתרוג שקונין בשביל כל הקהל. ושני חלוקין יש בו בתוספות פרק האומר, לפי זה כשהאתרוג כולו שלו, אפילו לא אמר על מנת, אלא אמר אדעתא דלהחזיר סגי בהכי, וחשיב כמו תנאי כפול, כמו בההיא אדעתא למיסק לארעא דישראל, פרק האומר, ע"כ.
